טאנטע הוץ
העולמות של טאנטע הוץ הוא הגשמת חלום לזכר דודה אהובה שסיפרה לי את סיפורי הפיות הכי מגניבים שיש.
כל עולם הוא אחר, צבעוני, מיוחד.
כל עולם נבנה באהבה.
דודה הוץ, או בשמה המלא Elisabeth Meurer היא דודה של אמא שלי.
בת למשפחת אצולה בגרמניה, שבחרה להיות מעט אחרת מהחברה האריסטוקרטית בה גדלה.
היא גם הייתה אישה צנועה שלא דיברה כמעט אף פעם על מה שעשתה במלחמת העולם השנייה ומגיע לה שאספר את הסיפור.
דודה הוץ עבדה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה כצלמת בחברה קטנה בברלין שבה היו עוד 2-3 צלמים.
בעלת החברה הייתה יהודיה.
כשהתחילו לרדוף אותם, דודה הוץ והצלמים האחרים שעבדו איתה - החליטו להחביא את הבוסית היהודייה שלהם והתחלקו במנות המזון שלהם בשביל שיהיה להם מה לאכול. היא הצליחה לברוח בזכות זה.
מאז המלחמה ועד שהיא נפטרה, היא עשתה כל שביכולתה כדי לדבר על התקופה ההיא. היא יצרה קשר עם ורה פון טרוט, אחותו של אדם פון טרוט, שהיה ממתנגדי המשטר הנאצי והיה חלק מניסיון להתנקש בחיי היטלר (במבצע ולקירי) ועל כך הוצא להורג באוגוסט 1944. יחד עם ורה וחברים נוספים היא פעלה בקהילת אימסהאוזן, שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתה מקום מקלט בעיקר לילדים.
הבית הראשי של הקהילה הוא בית אחוזה שהיה שייך למשפחה של אמא שלי במשך מאות שנים.
דודה הוץ מצאה נחמה לרגשי האשמה שלה על שלא עשתה מספיק בפעילות הסברה פרטית משלה. היא לא עשתה עניין ממה שכן עשתה כדי להציל ולעזור. היא הקפידה להמשיך ולדבר על מה שהיה צריך לעשות ולא נעשה.
ואת הסיפור הזה קראתי לראשונה במייל מהבן שלה, שהגיע אליי, במקרה בערב יום השואה בשנת 2019, לאחר שסיפרתי לו שאני מקימה את העולמות של טאנטע הוץ לזכרה.
ראיתי בתזמון שבו קיבלתי את המייל עם הסיפור הזה, דרישת שלום ותודה ממנה, שנשלחו אליי מעולמות אחרים.
מבחינתי האישית היא הייתה אישה שאהבתי מאד, אישה צבעונית שצבעה לי בילדות סיפורי פיות וגמדים בצבעים משעשעים ומעניינים, הרכיבה עולמות וגרמה לי לנגב את הדמעות ולהאמין שהעולמות האלה קיימים באמת.
על אהבת הפיות, היצורים הזעירים ועולמות הפנטזיה אני מודה לה עד היום.
כל עולם הוא אחר, צבעוני, מיוחד.
כל עולם נבנה באהבה.
דודה הוץ, או בשמה המלא Elisabeth Meurer היא דודה של אמא שלי.
בת למשפחת אצולה בגרמניה, שבחרה להיות מעט אחרת מהחברה האריסטוקרטית בה גדלה.
היא גם הייתה אישה צנועה שלא דיברה כמעט אף פעם על מה שעשתה במלחמת העולם השנייה ומגיע לה שאספר את הסיפור.
דודה הוץ עבדה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה כצלמת בחברה קטנה בברלין שבה היו עוד 2-3 צלמים.
בעלת החברה הייתה יהודיה.
כשהתחילו לרדוף אותם, דודה הוץ והצלמים האחרים שעבדו איתה - החליטו להחביא את הבוסית היהודייה שלהם והתחלקו במנות המזון שלהם בשביל שיהיה להם מה לאכול. היא הצליחה לברוח בזכות זה.
מאז המלחמה ועד שהיא נפטרה, היא עשתה כל שביכולתה כדי לדבר על התקופה ההיא. היא יצרה קשר עם ורה פון טרוט, אחותו של אדם פון טרוט, שהיה ממתנגדי המשטר הנאצי והיה חלק מניסיון להתנקש בחיי היטלר (במבצע ולקירי) ועל כך הוצא להורג באוגוסט 1944. יחד עם ורה וחברים נוספים היא פעלה בקהילת אימסהאוזן, שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתה מקום מקלט בעיקר לילדים.
הבית הראשי של הקהילה הוא בית אחוזה שהיה שייך למשפחה של אמא שלי במשך מאות שנים.
דודה הוץ מצאה נחמה לרגשי האשמה שלה על שלא עשתה מספיק בפעילות הסברה פרטית משלה. היא לא עשתה עניין ממה שכן עשתה כדי להציל ולעזור. היא הקפידה להמשיך ולדבר על מה שהיה צריך לעשות ולא נעשה.
ואת הסיפור הזה קראתי לראשונה במייל מהבן שלה, שהגיע אליי, במקרה בערב יום השואה בשנת 2019, לאחר שסיפרתי לו שאני מקימה את העולמות של טאנטע הוץ לזכרה.
ראיתי בתזמון שבו קיבלתי את המייל עם הסיפור הזה, דרישת שלום ותודה ממנה, שנשלחו אליי מעולמות אחרים.
מבחינתי האישית היא הייתה אישה שאהבתי מאד, אישה צבעונית שצבעה לי בילדות סיפורי פיות וגמדים בצבעים משעשעים ומעניינים, הרכיבה עולמות וגרמה לי לנגב את הדמעות ולהאמין שהעולמות האלה קיימים באמת.
על אהבת הפיות, היצורים הזעירים ועולמות הפנטזיה אני מודה לה עד היום.
